הסימבוליזם של הצבע

השפעות הצבע על האדם

מלבד האסוציאציות האישיות המודעות והבלתי מודעות, מעוררים הצבעים באדם גם אסוציאציות בין אישיות משותפות, שמשמעויותיהן נלמדות ומועברות מדור לדור ביחד עם מורשת העדה, הקהילה, הדת, הלאום וכד'.

ברוב התרבויות משתמשים בצבעים, מאז ומעולם, כסימנים מוסכמים שמשמעותם מוכרת לכל. סימני ההיכר הללו נקראים "סימבולים", אשר משתנים בואריאציות שונות המשקפות הבדלי תרבות והבדלי אישיות, וזאת על נושא בסיסי המשותף לאנושות כולה. סימני ההיכר המייחדים "סימבולים" כאלה הם ראשית: התמזגותו של הסמל עם המשמעות המסומלת על ידו. שנית: ההתמזגות של ריבוי משמעויות מוגדות באמצעות הגילום הסימבולי.

ציירים וגם צופים, בהיותם בני תרבות מסוימת ושותפים למערכת סמלים מוסכמת – מבצר מהם להתנער כליל מן המשמעויות של הצבעים מכוח תפקודם כסימנים, עבורם.

למשל, משמעות האדום מעוצה במקורה בהקשר הראשוני לדם ולאש. שכן ידוע כי לדם ולאש היסטוריה ארוכה מאד של משמעויות סמליות, הדומות והשונות בתוכנן. הדם מזוהה מצד אחד, עם כוח החיים ומשמש בכל פולחני הפריון, ומצד שני הוא מזוהה עם רצח ומשמש בטכסי ריצוי לשיכוך חרון האלים. האש מעניקה לאדם אור וחום הגורמים תחושת בטחון ויחד עם זאת היא דם קוטלת ומכה.

השחור מתקשר תמיד לאימה ולמוות ולשטן. הקשרים האלה מושרשים עוד מתקופת הקדם-היסטוריה של האימה והסכנות שארבו לאדם בחשכת-הליל, מן המערות האפלות ועד למלתעות פעורות של חיות טרף.

 להלן טבלת סימבוליזם המראה קשר בין היסודות, הצבעים לבין תכונות אחרות, בעולם העתיק – אתונה.

   הקבלה מעניינת עם טבלת הסימבוליזם של הפילוסופיה הסינית המובאת להלן:

האחדות בין חמשת היסודות מבטאת בהקשר המחזורי – העץ יוצא אש, האש יוצרת אדמה, האדמה יוצרת מתכת, המתכת יוצרת מים, והמים יוצרים עץ, כלומר, סוגרים את המעגל – המעגל הושלם.

האמן הסיני התייחס לפילוסופיה זו בציוריו והדבר התבטא מבחינה טכנית בצבעים.

ביהדות ה"נגלית" לא היה לצבע משמעות סימבולית מיוחדת. השתמשו בו לסימון דברים כדי להקל על זיהויים וזכירתם. אין ביהדות ה"נגלית" כל ניסיון לבנות היררכיה צבעונית. התפתחות מאוחרת של שיטות סימבוליות, עם כל המשתמע מכך, היא פרי המפגש עם תרבות יוון, תוך ניסיון ליישבה עם הידע הפילוסופי מדעי של התקופה.

אולם בקבלה יש לצבעים סימבוליזם יסודי ביותר. עשר הספירות בסדר יורד, לפי שיטתו של ר' יוסף ג'קטיליה שחי בספרד במאה ה-13 הן:

כתר – "אור גנוז"

חכמה – צהוב

בינה – כחול

חסד – ירוק

פחד – אדום

תפארת – אדמדם

נצח – ורוד

הוד – אדום-לבן

יסוד – כחול-שחור

מלכות – כל הצבעים

הקבלה מסתייעת בסולמות הצבעים לתיאור עשיר של שלבי זיקוק הדוף והנפש עד להשגת האין סוף האלוקי.

סמליות הצבעים בנצרות:

הלבן – מופיע בהקשר לשלום, שמחה ותום. צבע בגדי הכלולות (הנישואים השמימיים), גם מלאך התחייה לבוש לבן. הלבוש בכנסיה לבן גם הוא.

אולם הלבן מופיע גם כצבע אבל, כמו כן הלבן הינו סימן של היעדר צבע מוחלט וכן מסמל מצב של מילוי כל היקום באור כוכבים.

השחור – מסמל אבל, עצבות.

הסגול – מסמל עצב המלווה הסכמה והשלמה עם הגורל

האדום – לאדום כמה משמעויות: האחת היא שמקבלים הכל באהבה, והשנייה משמעות של אימה ופחד.

כחול – כחול בהיר הוא סמל לשמים, לנחמה ולחלומות על הנצח השמימי – התקווה הנוצרית השמימית הנצחית, להבדיל מהתקווה הארצית שהינה ירוקה. בכחול כהה (בתוספת שחור) רואים גרעין להרס של כל דבר ארצי העשוי להזדהם.

צהוב וזהוב – מסמלים את ההצטיינות האבסולוטית, את הטוב המוחלט

הירוק – סמל העלווה, האביב, התחייה והתקווה הארצית. הירוק נמצא בין השחור והלבן שזה גם מצב הביניים בין סמליותם של שני המרכיבים.

מעניינת ההשוואה בסימבוליות של הצבע.

בכל אמונה והשקפה ברחבי העולם, העסיק הצבע את האדם ונתן לו משמעויות עמוקות ונרחבות ביותר, המקיפות את כל שטחי החיים.

*שם- אובייקטיביות מדעית בסימבוליזם של הצבעים