הפסיכולוגים רואים בצבעים גורם המשפיע על האדם, ברבדים עמוקים ובלתי רציונליים של אישיותו. לאנשים ישנן אסוציאציות בלתי מודעות המתעוררות ע"י הצבעים. גם לאחר שאדם נזכר בפרטי המאורע שהוא מקור האסוציאציה, מוסיף הצבע להשפיע עליו, בפרט אם הסמיכות בין הצבע והתגובה הרגשית נעוצה בגיל הילדות.
ישנם פסיכולוגים המשתמשים בצבעים באבחון הפרעות נפשיות ומחלות רוח. יש האומרים שאדם מבודד או מכונס בתוך עצמו, נוטה להתעלם מן הצבעים, ושאדם אימפולסיבי מגיב עליהם בפיזור נפש בלתי מבוקר. מבחני אישיות מסוימים יוצאים מתוך ההנחה שלפי תגובה מסוימת לצבע מסוים, ניתן לגלות את טיפוס האישיות ואף נטיות מודעות ובלתי מודעות. למשל, גווני הכחול – משיכה עזה או רתיעה מפניהם אופיינית לאנשים מופנמים המיטיבים למשול ברגשותיהם. משיכה לאדום מרמזת על דחפים תוקפניים.
המחקרים הפסיכולוגיים על הצבעים מראים שאדום הוא הצבע המסעיר והמרגש ביותר, המביע עוצמה, עוז ותקיפות, מלא מרץ ושופע חיים, חמימות שמחה והתלהבות, אך גם מאיים בתוקפנות אלימה להרוס ולהשמיד. בנוסף, האדום כשופע חיות, הופך לסמל של תאוות, תשוקות ואהבה.
ואילו הכחול מופיע הצבע עדין, משכך צונן ורגוע, משרה ניחותא, בטחון, שלוה והרמוניה, תחושת סדר ואחריות, עשוי גם לדכדך קמעה. צבע שקט ומאופק, עצור ושומר על מרחק, מרמז על משהו שאינו ניתן להשגה, לא מהעולם הזה, מסתורי, רוחני – אך יחד עם זאת, הכחול המאופק והצונן איננו רק מרגיע, הוא גם נוקשה, קפוא ועוין ויכול להגיע עד כדי דחייה והתנכרות.
הצהוב הינו צבע עליז מלא שמחה וצהלה, אולם גם הוא יכול להיות זדוני, רודני ומשחית.
הירוק – צבע דו-פרצופי. הוא מראה לבלוב, נעורים ותקווה, אך יחד עם זאת הוא מרמז על רעל ארסי ומסוכן, הידרדרות הרת אסון.
השחור מסמל מוות, אפלה, לילה, אימה וחידלון ואילו הלבן מסמל את התום והטוהר והגאולה.
הפסיכולוגים ממיינים גם את הצופים על התמונות לשלושה סוגים:
צופים המגיבים בעיקר לצבעים ומעדיפים ציור צבעוני וצופים המגיבים בעיקר על צורות ותכנים ומעדיפים ציור לא צבעוני.
צופים המעדיפים ציורים על פני הצבעים המועדפים על ידם כגון, חמים או קרים, רוויים או בלתי רוויים, או על פי הצבעים הזוכים למטען ריגושי מיוחד בהתאם להבחנות המקובלות בתחום האבחון הפסיכולוגי.
מיון זה מחלק את הצופים לארבעה טיפוסים:
הטיפוס "האובייקטיבי" המגיב על האיכויות האובייקטיביות של הצבעים ויחסיהם הצורניים.
הטיפוס הפסיכולוגי, המגיב בתחושות והלכי רוח.
הטיפוס האסוציאטיבי, המגיב באסוציאציות אישיות.
הטיפוס בעל ה"אופי" – הגלה רגישות למשמעויות סמליות של הצבעים ולאיכויות המבע שלהם.
תגובות הצופים לצבעים תלויות בתפקוד שממלאים הצבעים בציור. אם הם משמשים כעיטור או כאמצעי ביטוי, אם הם רוויים ועזים, או צבעים קלושים וחיוורים.
מגוון ההשפעות האפשריות של הצבעים מעיד, כי אכן רב כוחם של הצבעים להפעים חוויה עזה ודינמית.
תורת הצבע
ניוטון היה הראשון שקבע באופן מדעי שכאשר מעבירים קרן אור לבנה דרך מנסרה (ספקטרום) מקבלים את כל צבעי הקשת. הוא גם עשה ניסיון הפוך ו"אסף" באמצעות עדשה קמורה כפולה, את כל צבעי הקשת וקיבל שוב אור לבן. אור הינו קרינה של מקור אנרגיה. לכל אחד מאורכי גל אלה יש צבע מיוחד משלו. תופעות אלה מתחילות בסגול ומתפשטות ברציפות על פני קשת הצבעים תכלת, צהוב, כתום ואדום. גלי אור קצרים אולטרא-סגולים, וארוכים אינפרא אדומים, אינם נתפסים ע ידי העין האנושית. בצבע הלבן מחזיר את כל הגלים הבהירים, לעומת זאת הצבע השחור קולט את כל הגלים הבהירים המגיעים אליו.
ב-1660 פורסמו ניסויים אלו אשר הניחו את היסוד להרכבת ה"משולש הצבעוני" – שלושת צבעי היסוד, אדום כחול וצהוב. כל יתר הצבעים מורכבים משולשה צבעים אלה. מעגל הצבע נותן לנו הסבר אופטי של תכונת הצבע. זוהי סכימה הכוללת, ראשית כל, את שלושץ הצבעים היסודיים – כחול, צהוב ואדום. הם נקראים כך משום שאין להפיקם ע"י ערבוב צבעים אחרים ולא ע"י ערבוב אופטי. אם ערבבים כמויות שוות של שני צבעי יסוד מפיקים מהם צבע חדש, וכך נוצרים שלושה צבעים חדשים – ירוק, כתום וסגול. המעגל מתחלק כעת לשישה צבעים; הוא מתפרד ל-12 חלקים, אם מערבבים שוב כל זוג של צבעים שכנים וכך עד שהעיגול יתחלק ל-48 חלקים ויהיה לנו מעבר כמעט רצוף של צבעים – תופעה שניתן לראות אותה בצורתה המושלמת בספקטרום.
את כל הצבעים האלה מכנים "טהורים", היות וכל קטע מורכב מ-21 צבעי יסוד, בניגוד לצבעים ה"עכורים" הכוללים כמות מסוימת מכל אחד משלושת צבעי היסוד.
יש המחלקים את הצבעים לקרים או חמים. הצבעים הקרים – כחול, תכלת, טורקיז, ירוק, אפור, סגול הנוטה לכחול וכו'. הצבעים החמים – אדום צהוב, כתום, ורוד, סגול הנוטה לאדום וכו'. אולם, תחושה של הצבעים הקרים והחמים היא סובייקטיבית ומושפעת ממיקומו של הצבע ביחס לצבעים שלידו, ולצבעים שמתחתיו.
בדרך כלל משתמשים בצבעים המוגדרים קרים, בנוף מרוחק – האופק, או קטעים שברצוננו לתת להם תחושה של מרחק ומרחב. בצבעים המוגדרים חמים – מציירים את הקטעים המובלטים בציור, הדורשים הדגשה.
קיימת השפעה חזקה מאוד של צבע המונח ליד צבע אחר. על מנת להמחיש לאמנים המתרגלים את השפעת הצבעים , אלה על אחרים, לוקחים:
משטחים צהובים ואדומים עלי גודל קבוע כשהם מוצגים על רקע של משטחים לבנים ושחורים לחילופין.
צבעים בגודל קבוע – צהוב, אדום, כחול, כשהם מופיעים בעימות עם הצבעים המשלימים אותם.
בתרגילים אלה חשים בשוני המתהווה באופיים של הצבעים. על משטח כתום נראה האדום כשרוף, כהה וחסר חיים, כאילו מיובש. כשהוא מוצג על רקע ירוק, נראה אדום כגס וצעקני. על משטח כחול – ירוק הוא נתפס כאש בוערת. אותו כתום-אדום עד רקע אדום-קר נראה כאילו מאופק, אך עם זאת מביא את האדום-קר, המשמש לו רקע, לידי התגוננות ערנית וחזקה.
אם נחזור לעיגול הצבעים שתיארנו לעיל, נראה את הצבעים הנמצאים זה מול זה. הירוק נמצא בדיוק מול האדום וכו'. כל זוג צבעים כאלה לכשיתערבבו ייווצר מהם צבע אפור. הצבעים המוגדים הללו נקראים צבעים משלימים. הצבעים ורשמיהם חשובים במידה מכרעת, הכול תחושת צבע, ולכן גם בציור. הדבר נובע מהעובדה כי הצבעים מתקרבים ליחס משלים ביניהם, כאילו כוח סמוי מנסה למזג אותם לאפור, אך היות והדבר לא ניתן לביצוע, כל צבע נראה בוהק יותר לעומת שכנו, מאשר היה נראה אילו היה נמצא בסביבה ניטרלית, נטולת צבעים.
ישנם ציירים המבהירים את הצבע ע"י תוספת לבן ומכהים אותו ע"י תוספת שחור. לעומתם, ישנם השוללים לחלוטים גישה זו וטוענים שע"י תוספת פיגמנטים לבנים או שחורים, נפגע פיגמנט הצבע. הלבן הופך את זוהר הפיגמנטים הטהורים לגוון עמום, כעין הגיר, והשחור יוצר רושם של לכלוך. לדעתם, על מנת לייצר גוון בהיר יותר, כדאי לנצל את השקיפות של הפיגמנטים הטהורים, הבוהקים. שכבת צבע שקוף בצבע משלים, על תשתית צבע עמום, תספק לגוון להט כהה, עשיר, המעניק עומק מסתורי ולהט לתמונות.
מקורות:
קרייטלר הנס שולמית – "פסיכולוגיה של האומנות".
שם – "אובייקטיביות מדעית בסימבוליזם של הצבעים"
יוהנס איטן – "יסודות הצורה והצבע"
יכטימר – "ציור ורישום"
